בסדנה האחרונה שהתקיימה השבוע במחלקת שיקום צעירים, ציינו כמעט שנה שלמה ליוזמה של 'התמקדות בשיקום'. זוהי תקופה שבה רעיון הפך למציאות – לפעילות ממשית, בכאן ובעכשיו. השבוע, כשאני נעה במסדרונות של אורות ניאון, אני נזכרת שוב מדוע זה חשוב כל כך.
מצד אחד, יש בי חלק שכל כך שמח על המפגש הבינאישי, תוך התמקדות בטוב, בקשר המרפא, באמונה שפעילות כזו מהדהדת הלאה. בנוסף, יש חלק שרוצה להפיץ את זה עוד ולהעביר הלאה: להדהד את העמדה שמחזיקה תקווה, שרואה את האופק. עמדה הצופה דרך החלון של בית החולים ומביטה קדימה אל עבר הים המחזיק במחזוריות הטבע – ומשם, לקבלה רדיקלית של המציאות, גם כשהיא קשה מנשוא כמו בימים האלו.
זה החלק שמהדהד את הטוב האנושי, את האמונה בקיומו, ובכך ש"עשייה למען" יש בה איכויות של תקווה. מתוך הרוח הזו אנו פועלים במחלקת החלמה, ומספקים ליווי עמוק ונוגע. עם הצלחתו של הפרויקט, אנו נערכים כעת לפרויקט הבא: הערכות לקליטה ושיקום של חיילי צה"ל ובניית תוכנית ייעודית עבורם.
