פוסט שפורסם בפייסבוק בתאריך 28 ביולי 2024:
יום ראשון המדינה בוערת, עוד מוות, עוד מלחמה.
בדלת אמותיי החיים נהדרים. אני מוקפת משפחה וחברים יש המון אהבה ועניין. הבית שלי הוא כל מה שחלמתי ועוד, כך גם הזוגיות והכלבה. יש התרגשות של התחלות חדשות והמון עשייה. אני מוקפת בהתמקדות ובשפה של התמקדות וזה נעים לי. אבל המדינה שלי בוערת, המוות שורה בין החיים מוקדם מידי, רחב מידי.
אני עושה מאמצים כבירים להתרכז בשפיות, בתנועת החיים, ב- יש אבל העצב, הפחד, הדאגה, הכאב מפלחים את האוויר, מדללים אותו והכאב מחלחל אלי, נוגע במוות הפרטי שלי, הטבעי שלי, אבא שלי , האבא היחיד הנפלא ונהדר שלי גם הוא כבר כמעט שנה איננו ושוב המוות.
אני מלווה אנשים שנמצאים בשיקום בבית החולים מדיקל קייר, בבת ים. תהליך השיקום שם כולל גם את הנפש ולא רק את הגוף, זה קסום ומפלא בעיני.
עדי פרקש, אשת חזון ומעשה, הכניסה את ההתמקדות לשם, וכך זכיתי אני ללוות באמצעות התמקדות אנשים שנמצאים במקום לא פשוט בחיים, תהליך שיקום.
בתהליך שיקום קורים הרבה דברים: כל שלבי האבל, נמצאים שם, אנחנו כמו מתאבלים על מי שהיינו , על מה שחלמנו להיות לפני שאנחנו מקבלים את מי שאנחנו עכשיו.
אנחנו נאלצים להתמודד עם כאב, המון כאב, כאב רגשי, כאב פיזי וכל מה שביניהם וכל זאת לצד כמויות הבירוקרטיה מול מוסדות וגופים. בדרך כלל נעזר במשפחה ובחברים אבל בשיקום כל מערכות היחסים שלנו משתנות, אנחנו מול עצמנו, מול החברים, הקולגות , המשפחה. פעמים רבות אנחנו עוברים ממצב בו אנשים תלויים בנו למצב בו אנחנו תלויים באחרים. בקיצור לא פשוט – הכל משתנה , שום דבר לא כמו שהכרנו אותו וחוסר הוודאות הוא הבטוח היחידי.
אנחנו נוטים לחשוב על האנשים האלו כמסכנים, כי קרה להם הדבר הנורא הזה. אנחנו נמצאים במדינה שטרגדיה עוטפת טרגדיה וטראומה יושבת על טראומה ובתוך המציאות הזו , תהליך שיקום נראה עוד הרבה יותר מורכב וקשה.
אני פוגשת אנשים בתהליך שיקום, את חלקם אני מלווה. אני יכולה לומר לכם בוודאות, אנשים שעוברים שיקום, הם גיבורי על, הם מתמודדים עם כל כך הרבה, מתפרקים ונבנים מחדש כל כך הרבה פעמים ובכל כך הרבה רמות. לעבור תהליך כזה זו גבורה.
כאזרחית במדינה הזו, אני חושבת לפעמים, שכולנו בתהליך שיקום ארוך ומתמשך. הכאב הפיזי והנפשי שאנחנו חשופים אליו, שאנחנו חווים, כואב ובלתי נסבל. אבל האמת היא שאנחנו עוד לא בתהליך שיקום, אנחנו עמוק בתוך מערבולת הכאב, עמוק בתוך הטראומה. לא, אין לנו הרבה מה לעשות, וחוסר האונים מתלווה לחוסר הוודאות ולא פוסח גם עלינו.
אז בואו יחד, נמצא לנו אונים, נמצא את הדבר הזה, קטן או גדול ככל שיהיה, חיבוק, מבט , חיזוק כלשהו לאדם אלמוני שעומד לידנו. ניקח לעצמנו, במתכוון, כחלק משגרת היום רגע להיות עם משהו שמאפשר מרווח נשימה.
ואם אפשר אולי נעצור רגע ונגיד תודה לעצמנו על כך שאנחנו מצליחים לתפקד, ברמה שבה זה אפשרי כעת, שאנחנו כאן, שהצלחנו לחייך, שהצלחנו לאהוב ושהצלחנו לעשות עבור עצמנו או עבור אדם אחר משהו קטן שנתן לנו אוויר לנשימה. אז מה מאפשר לך אוויר לנשימה?
