בשבוע שעבר הייתה לי הזכות להתארח במסגרת הארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית ולהציג את MBRASE.
זה היה ערב של שיח מקצועי, סקרן ופתוח, שעסק בשאלות שמלוות אותי לאורך השנים:
מה קורה כשאנחנו פוגשים אדם בתהליך שיקומי דרך הגוף שלו?
איך מערכת העצבים הופכת לשותפה פעילה בתהליך ההחלמה?
ואיך אפשר ליצור מרחב טיפולי שמחזיר למטופל תחושת ביטחון, חיוניות ויכולת להיות שותף פעיל בדרך שלו?
לא פחות מזה, הוקדש מקום גם למטפל עצמו.
דיברנו על הזהות של המטפל בתהליך השיקומי, על האחריות הגדולה הכרוכה בליווי אנשים בתקופות של פגיעה ושינוי, ועל החשיבות של שמירה על רווחתו של המטפל עצמו.
אחת מאבני היסוד של הגישה היא ההתעקשות לראות גם את המטפל, לא רק כמי שמלווה מטופלים, אלא כאדם וכעושה דרך בפני עצמו. מתוך ההבנה שככל שאנחנו מטפחים את הוויסות, המשאבים והחיוניות שלנו, כך גדלה גם היכולת שלנו להיות נוכחים עבור האחר.
היה מרגש לראות את השיח שהתפתח במרחב הזומי.
השאלות, הסקרנות, השיתופים והמפגש בין מטפלים מעולמות שונים, שכולם מבקשים להעמיק את ההבנה של תהליכי שיקום דרך החיבור בין גוף, נפש במוסדות בריאות, קרים ומנוכרים, כביכול.
לאחר המפגש נרשמו בקבוצת וואטסאפ הודעות וחלק ריגשו במיוחד:
"משמעותי, מלמד, פותח את הלב ואת האפשרויות״.
"מפגש משמעותי, שמשקף את כל האמונות שלי. עדי יקרה, הגשת את זה כל כך מדויק, ברוך לב ״ובעיניים טובות. זה בעצם המפתח לכל ריפוי ובוודאי לשיקום״.
".. היה פותח את הלב ואת המחשבה. תחום שמרתק אותי אישית, ויש בו עוד כל כך הרבה להתפתח ולתת לנו כמטפלים״.
תודה גדולה לארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית על ההזמנה ועל האירוח, ולכל מי שהגיע, הקשיב, שאל, שיתף ותרם לשיח.
לסיכום, בתחושת הודיה גדולה, ובהתרגשות לראות עד כמה יש רצון להמשיך ולהעמיק את השיח על גוף, שיקום, הקשר האנושי כמרפא, ועל מקומו של המטפל בתוך כל אלה.
מבחינתי, זו הייתה תזכורת לכך שהדרך המקצועית שלנו מתחילה תמיד במפגש האנושי, ועיינים טובות.
